הרבה נכתב על הערך המוסף שיש למשחקי תפקידים , מבוכים ודרקונים ככלי לפיתוח כישורים חברתיים ועוד. יש הרואים בו גם כלי טיפולי , תרפויטי. לכן, החלטתי לשתף ולכתוב בתמציתיות ובצניעות כיצד אני רואה את האפיק הזה משתקף בחוויית המשחק.
האמת שאצלנו כבר שש שנים לא הייתה שנה נורמלית, שהתחילה והסתיימה בלי איזו מגפה או מלחמה. המציאות הזאת הכריחה רבים מאיתנו ומילדנו להיעזר בפלטפורמות טכנולוגיות כדי לתפקד במצבים האלה. ויש בזה גם צד חיובי, אנו חיים בעולם שהטכנולוגיה פותחת בפנינו אפשרויות תקשורת שלא היו לנו בעבר. אנו יכולים לנהל שיחות וידאו מרובות משתתפים, ואפילו לשחק בקביל עם אנשים מכל העולם. וכך באפשרותנו ליצור חברויות וקשרים עם אנשים רחוקים מאיתנו, שגם יכולים להוביל למפגשים פנים אל פנים. לפתע אנו אפילו מרגישים נוח ומוגנים יותר בתקשורת מאחורי המסך ומחוברים לאוזניות.
אולם משהו בתקשורת הבלתי אמצעית שלנו עם אנשים הולך לאיבוד. האבדן הזה לעיתים כולל גם את היכולת שלנו להבין טוב יותר קודים חברתיים, ניואנסים דקים של האנשים הסובבים אותי. מתי מישהו נעלב ממשהו שאמרתי בטעות, מתי אני עושה דברים שבזכותם המפגש הופך מעניין ומהנה יותר, וגורם לכך ששאר חברי הקבוצה ממש שמחים לראותי כשאני מגיע למפגש, ומתי אני לא מפנה קשב למה שאחרים עושים ואומרים ומאבד קשר לסובבים אותי?
שכשאנחנו מתבגרים המצב נעשה מורכב יותר. אנחנו יותר מדברים אחד עם השני, משתפים חוויות אישיות אחד עם השני , אבל פחות מייצרים חוויות איכות משותפות. לעיתים העולם הפנימי שלנו נשאר רק שלנו, מנותק מהעולם בחוץ וגם היכולות לחלוק אותו עם הסובבים אותנו הולכת ומצטמצמת. האפשרות לצאת שוב למסעות, ששם נפגשנו והפכנו לחברים, הופכת להיות קשה יותר עד בלתי אפשרית בשגרת החיים היומיומית שלנו.
ומה זה בכלל משחק תפקידים של מבוכים ודרקונים?
במבוכים ודרקונים השחקנים והשה"ם (שליט המבוך) יוצאים ביחד למסע בתוך עולם בדיוני משותף. זהו סיפור המסופר בהנחייתו של השה"מ . כל אחד מהשחקנים בוחר להיות דמות בתוך סיפור המשחק. דמות זו לרוב כוללת את החלומות , תכונות האופי, והתשוקות של השחקן המושלכות פנימה ומשתלבות בתוך סיפור המשחק. יש כאלה שבחורים בדמותו של הכהן שביכולתו לרפא חבר שנפצע בקרב או לרפא רעל המשחית את גופו של דמות הזקוקה לעזרה. יש כאלה שדווקא דמותו של הנוכל אשר בתעלול ערמומי בכוחו להימנע מקרב או לנצח בו בלי פגע וקרב מתיש. יש שמתחברים לדמותו של הקוסם, המכשף אביר הקודש המגן והשומר תמיד על החבורה ועוד.
בתוך עולם זה אנו חווים ביחד שוב חוויות של מתח וסערה, מסתורין , שמחה ועצב. למעשה דרך משחק המבוכים ודרקונים לעיתים אנו משתפים ומעבדים רגשות ומאווים שונים, ואפילו טראומות שונות שלנו עם אחרים מבלי שהדבר יהיה מאיים או לא נוח למי מהשחקנים. להפך, לרוב הכל מצטרף לכדי מארג סיפורי שלם שבו סיפורי הדמות השונים משולבים ומפתחים את סיפור ההרפתקה המרכזי ,והופכים אותו סוחף ומרתק יותר.
בדיוק כמו אותו ילד שאביו מת בתאונה, ובסיפור הדמות שלו כתב את יתמותו: היה עליו לברוח מכפרו לאחר שזה הותקף ועלה בלהבות. אולם בהמשך ההרפתקה החלטתי שיגלה שאביו המת השאיר לו חפץ, חרב קסומה במקום כלשהו, המוענקת ע"י מישהו. בעזרתה מצליחים כל ההרפתקנים לנצח מפלצת איומה, שרק החרב הקסומה יכולה להכות בה את מכת המחץ האחרונה. ובאותו קרב נגדה, שהיה מותח עד אימה, ברגע שהייתי בטוח שאמות באבחת חרבו של מנהיג אורקים שטני ואפל, חברי הסייר ירה בו חץ מאחורה שפילח את ראשו של האורק השפל.
בהרפתקת מבוכים ודרקונים אנחנו שוב יוצאים ביחד למסע משותף שמאפשר לעולם הפנימי והחיצוני שלנו להיפגש, ויוצרים יחד רגעים משותפים בלתי נשכחים שמייצרים את החיבור, את הזיכרון המשותף שעושה אותנו גם חברים.
לקריאה נוספת: